מאת : מירה תשובה – 02.08.2005
הגעתי למסקנה שהחיים לא פשוטים וממש,אבל ממש לא קלים.
יש המון בעיות,מכל הכיוונים .כמעט כלום לא מסתדר ואולי כן מסתדר ואני לא יודעת…
אני תמיד מנסה לחשוב או אולי קל לי להאמין, שיש שם משהו למעלה בשמיים שמסדר אותנו כמו שחקנים איפה שצריך וכמו שצריך.מין מטריקס כזה.
הכול מתוכנן וכמעט שום דבר לא בידינו.זה די מהנה מצד אחד לחשוב כך.
מצד שני…די מתסכל .
תחשבו על זה רגע,אם בעצם הכול מתוכנן ושום דבר בעצם לא תלוי בנו,
אז למה להתאמץ בכלל? במילא אני לא יכול לעשות כלום.
מצד שני,לשבת בחיבוק ידיים לא ממש עוזר. לפחות לא לי.אני מרגישה חסרת אונים ובמקום הזה הכי קשה לי.כשאני מגיעה למבוי סתום,חוסר ברירה,אין מקום לתזוזה,ימינה,שמאלה,למעלה,למטה,"זה מה יש" ,שם אני נשברת.מתנפצת לרסיסים.אבל כמעט תמיד קמה לתחייה מחדש,חזקה יותר,בריאה יותר .
וכמובן שיש את ה"שיחה" שאתה בעצם בוחר לעצמך בעצם היותך מי שאתה,את החברים,המשפחה,העבודה ולכן היחיד שאתה יכול לבוא אליו בטענות זה אתה ורק אתה.אז נראה לי שהמפתח הוא מודעות ובתור התחלה אולי אפילו לעשות כאילו אנחנו יכולה לעשות משהו.
מבחינתי כנראה כל שינוי הוא טראומטי ,אבל אני מסתגלת לכל בסיכומו של דבר ,זורמת, כי בסיכומו של דבר,הלחץ,העצבים, המועקה והאנרגיות המבוזבזות הם בזבוז של משאבים שאפשר היה לעשות איתם דברים הרבה יותר טובים,מועילים ובעיקר מהנים.
תחשבו על זה; כמה פעמים ביום אנחנו מתעצבנים ונחלשים לחינם?!
אם היינו לוקחים את כל זה ומפנים את האנרגיות האלה למקומות אחרים,אולי היינו מצליחים להפיק מזה הרבה יותר.אופטימיות היא דבר חשוב והאמונה/ההבנה שהכול קורה על מנת לאפשר לנו לגדול ולצמוח ,תחזק ותעזור בקטעים הקשים והאגרסיביים ביותר .
כרגע זה נראה מאוד מפחיד והרבה פחות מבטיח ממה שזה היה פעם.
ההיגיון שלי אומר שנראה שזאת מלחמה אבודה וצריך להרים ידיים כדי לא להתאכזב מהבאות משום שאם זה יישאר ככה,צריך להתארגן בהתאם ולראות מה עושים מהרבה מאוד היבטים.
לפעמים אני מבקשת שדברים ישתנו לטובה ,אם לא בשבילי אז בשביל הסובבים אותי למרות שהיום אני מחדירה לעצמי טוב טוב לראש שמגיע לי.
הגעתי למסקנה שמי שלא חושב ומרגיש שמגיע לו,לא מגיע לו!
ולכן החלטתי לשנות את הגישה.
אני חושבת שנענשתי מספיק וכעת אני חושבת שהגיע הזמן שאני אקבל עזרה כדי לשנות את הדפוס חשיבה על מנת להגיע למקומות טובים יותר שהיום אני מבינה שהם מגיעים לי כמו לכל אחד אחר ואולי אפילו יותר.
אומרים שאחרי כ"כ הרבה סבל מגיעה תקופה טובה.כבר הרבה שנים שאני מרגישה בודדה ואולי מאז ומעולם.
למדתי הרבה ב -3 שנים האחרונות ואני מקווה שמה שלמדתי יתרום לי ויעזור לי לצמוח.
אני מבחינתי יעשה את המקסימום.אני יודעת שיש לי תפקיד גדול וחשוב.אני רק עדיין לא יודעת מהו .הזמן קצר והמלאכה מרובה .אז כדאי נצא לדרך יחד.
דבר המחברת :
המכתב אוטנטי לגמרי והוא נכתב מתוך מצוקה, חשש מהעתיד לבוא וחוסר אונים.הוא נכתב בכתב יד על מנת להשתחרר מהלחץ והמועקה בהם הייתי שרויה באותה בתקופה .ניתן להבחין בכך ע"י קריאת התוכן .
מאז ועד היום :
כיום לאחר שנתיים וחצי ולאחר קורס מאמנים לניווט התודעה
בביה"ס SUN VISION כשמאחורי שעות רבות של אימונים אישיים סדנאות ומפגשי צמיחה ,אני מבינה שהחלונות הגבוהים האלה .. שכולם מדברים עליהם,הם החיים שלנו וכל מה שעלינו לעשות זה לבחור איך לחיות אותם ובעצם להחליט :האם אני נותן לחיים לנהל אותי או שאני יכול להיות חלק פעיל ועוצמתי במערכה הזאת ?
ואני שואלת את עצמי מדוע היה עלי לחכות כ"כ הרבה שנים כדי להבין את כל זה? כי חיכיתי למכה הקשה … ? כנראה שכן .
קשה ללמוד מניסיונו של האחר ובכל זאת,תחשבו על זה ואל תחכו למכה. הצטרפו אלי למסע המופלא .ליצור משהו אחר ממקום אחר.
קלילות,גמישות,אוורור והצלחה בכל תחומי החיים!!!
כל אחד יכול … הכול שאלה של נכונות .ותאמינו לי,זה הרבה יותר פשוט ממה שזה נראה או נשמע.